ביעור חמץ – די לרענון האוטומטי

לכבוד פסח (הרשומה הייתה אמורה להתפרסם לפניו) סטייה קטנה מנושאי טכנולוגיה ופיתוח ורשומה קצרה על סוגיה שמציקה לי בנושא שימושיות.

חווית ה'משתמש'

שמעתי פעם שהמכנה המשותף לתעשיית הסמים ולתעשיית התוכנה הוא שבשניהם מכנים את הצרכן בשם 'משתמש'. זה אולי נכון אבל יש גם הבדל גדול: בתעשיית התוכנה דואגים גם ל'חווית משתמש' טובה ויש לא מעט אנשי מקצוע ומשאבים שמושקעים כדי להשיג חוויה כזו.

בעבר, תוכנות רבות נכתבו לשימוש ארגוני כלשהו, נבחרו על בסיס על מאפיינים ומחיר על ידי גורם מרכזי וחווית השימוש או נוחות הממשק שלהן היו, פעמים רבות, 'חשובות' רק ברמת ההצהרה. העובדה שהיום תוכנות רבות מיועדות ללקוחות קצה, והם אלה שבוחרים אם להוציא כסף על תוכנה אחת או על השנייה הופכת את כל נושא הממשק והחוויה לחשוב מאוד ולעיתים לעניין של להיות או לחדול עבור תוכנה (או מוצר פיזי).

בשנים האחרונות יצא לי לעבור מספר פעמים תהליכי עבודה מול אנשי ממשק ומוצר, וראיתי שהנושא הזה הוא לא רק חשוב אלא גם מעניין מאוד ומשלב אלמנטים אנליטיים ואומנותיים. כמו בהרבה תחומים, כדי 'לשחרר' את היצירתיות איפה שצריך אותה, חשוב מאוד להיות סדור ושיטתי בכל התהליך שמסביב ולעבוד בצורה מטודולוגית (למשל שימוש בכלי הסופר חשוב של AB testing).

מוות לאוטו ריפרש

על רקע הבנת החשיבות של חווית השימוש ועל רקע הידיעה כמה מושקע בהחלטות כמו באיזה גוון של כחול להשתמש, אני מופתע מחדש כל פעם כשאני נתקל בתופעה מאוד נפוצה באתרי אינטרנט בארץ – רענון אוטומטי של הדף.

די ברור לי למה באיזור 1998 זה היה נראה רעיון טוב לרענן בצורה אוטומטית דף שמציג תכנים אקטואליים, ולגרום לו להיות מעודכן ולא להציג תכנים שעבר זמנם. מה שלא ברור זה למה צריך לעדכן גם כתבות ספציפיות כמו ביקורת על ספר וכדומה ויותר מזה – למה צריך לרענן דף שלם כדי לעדכן את התוכן? האבסורד הוא שבכל האתרים הגדולים אכן יש איזור שמתשתמש בטכנולוגיות מודרניות יותר (AJAX) או פחות (Applet) כדי להתעדכן בצורה דינאמית, אבל כשנכנסים לתוך כתבה חוזרים למנגנון הריפרוש העתיק.

העניין הזה הוא לא רק מיותר, אלא הצקה של ממש. בסגנון הגלישה של היום פותחים כותרות מעניינות בלשוניות חדשות ומתפנים לקרוא אותן רק מאוחר יותר. כך קורה שפעמים רבות באמצע משפט הדף פתאום נעלם ומופיע רק לאחר טעינה מחדש ולרוב גם אחרי מסך של פרסומת. כמובן שבכתבות ארוכות הרבה פעמים הגלילה הולכת לאיבוד וצריך לחפש איפה היינו. הכי מעצבן כשזה קורה כשצופים בקטע וידאו קצר ולפתע הדף נטען מחדש, עוברים את הפרסומת, מחכים לטעינה של הסרט, עוברים את הפרסומת של הסרט ואז מנסים למצוא את המקום המדויק בו היינו, וכל זה בשביל סרט קצר של 5 דקות.

המגוחך מכל הוא שלא מדובר כאן על בעיה שנולדה כתוצאה ממגבלה טכנולוגית או ממורכבות כלשהיא, אלא על תכונה שנוצרה במתכוון כביכול כדי לשפר את חווית השימוש ו'לדאוג' לנו שלא נתקע עם תוכן מיושן. כל פעם שאני נתקל בתופעה הזאת אני לא מצליח לבחור בין להתעצבן על התכונה המרגיזה הזו לבין להיות משועשע מהאבסורד שבו גופים משקיעים כל כך הרבה בלהיות אטרקטיביים  לגולשים, אבל נתקעים עם כזו תכונה מעצבנת.

3 מחשבות על “ביעור חמץ – די לרענון האוטומטי

  1. פינגבק: בית קברות לסטארטאפים: The Chasm | Newsgeek

  2. פינגבק: Inheritance, the good old fashion way | אותיות ומספרים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s